ברשימת סדרי העדיפויות של החיים, חברות הן הדבר שהכי קל "לזנוח" ולשלם עליו, כביכול, הכי פחות מחיר (זאת ביחס למחיר ה"הזנחה" של הילדים/ הבית/ הבעל/ההורים).
את עייפה? את מבטלת
את עסוקה? את מבטלת
חברה עצבנה אותך ממש? את מנתקת קשר.
בתחושה של היום כי העולם הוא "מניפה פרוסה לפנינו באינספור אפשרויות ובהינף אצבע" הכי קל לדחות, לסנן או לנתק קשר.
רק לאחר שהקשרים נפרמו ומספר החברות הצטמצם למינימום אם בכלל, מגיעה התובנה המצערת – ליצור קשרים חדשים בגיל יותר מבוגר זה קצת יותר קשה, יותר מורכב, לעיתים נראה בלתי אפשרי.
באינטנסיביות של החיים במערב בכלל, וישראל בפרט, צריך לגייס כ"כ הרבה סבלנות: סבלנות לעבודה, סבלנות לילדים, לבעל ולהורים, כך כשכבר כן מגיעים למפגש עם חברות אנחנו כבר עייפות ועם אפס סבלנות להתמודדויות.
אנו מצפות שהחברה "תקבל אותנו כמו שאנחנו". שהרגעים איתה יהיו רק "כיף", ו "אוורור". רק שלעיתים אנחנו שוכחות, שכמו כל דבר בחיים, בכל דבר עליות ומורדות. אין יחסים שהם רק "כיף". וגם תחזוקה של חברות, דורשת סבלנות, הכלה והתמודדות עם רגעים הפחות נעימים. רובנו, שעייפות מההתמודדויות שהחיים מזמנים לנו, מגיעות פעמים רבות לחברה עם ציפיות לא מותאמות ועם מעט סבלנות, ומשקיעות בקשרים פחות אנרגיה וכוחות מב"חזיתות" אחרות, ולפעמים לא משקיעות מספיק בקשר עם חברות, או לא מעריכות מספיק את חשיבותו.
לעתים קרובות אנו מבינות עד כמה הזנחנו את חידוש מאגר החברות שלנו רק כשאנחנו ניצבות בפני אירוע מרכזי בחיים, כמו מעבר דירה, גירושים או חלילה מחלה כלשהי. אך גם באירועים פחות דרמטיים – כאשר התפנית במעט ממטלות ה"הישרדות" של החיים – הילדים מעט גדלו, בעבודה דברים נרגעו והפכו שגרה ואת פתאום מגלה שהטלפון שלך שקט, שקט מידי, ואין למי להתקשר ואין את מי לשתף במשהו משמח, ומיותר לציין במשהו שאינו משמח.
מכאן והלאה הבעיה נעוצה בעובדה שאימהות דוחקות מעליהן את תחושת הבדידות, מהחשש להודות בכך בפני עצמן, ובטח ובטח בפני אחרים.
להודות בפני אחרים שאת מרגישה בודדה ? זה להודות שאת לא מושלמת, זה להודות שיש פה בעיה. אנו חוששות לעיתים להראות פגיעות, ולהיות חשופות ללעג של אחרים, ולכן נשארות "בארון הבושה" מבלי יכולת לדבר על כך עם איש.
גם אני, כמישהי שעברה את גיל ה – 40, עם חברה אחת, ועם מספר קשרים שכבר לא התאימו ושהשארתי מאחור, הרגשתי לפתע בודדה, אך לא הייתי מוכנה להכיר אפילו בפני עצמי, ובטח ובטח בפני אחרים, בהרגשה שאני לא מסופקת מהעולם החברתי שלי.
אני בודדה? מה פתאום! הרי אני נשואה באושר, יש לי שתי בנות בריאות ומקסימות, יש לי משפחה, אחות ואח, גיסה, אחיינים, אני עובדת כמנהלת במשרה מלאה, איך זה ייתכן שאני מרגישה בודדה? ואז נתקלתי בהגדרה הזו :
ההגדרה הרווחת לבדידות היא 'הפער בין רצונו של האדם למערכות יחסים חברתיות לבין קשריו החברתיים בפועל' (Russel et al, 1980). לכן חשוב להבחין בין "תחושת בדידות" לבין "בידוד חברתי".
"בידוד חברתי" מתייחס לכמות האובייקטיבית של קשרים חברתיים בהם האדם מעורב, בעוד שבדידות משקפת את תחושת הבידוד החברתית כפי שנתפס על ידי האדם עצמו. (Masi et al, 2011).
כלומר, חווית בדידות אינה אומרת להיות ממש "בודדה", או להגדיר אותך כמישהי עם קושי ביצירת קשרים חברתיים. ההפך הוא הנכון – את יכולה להיות אישה חברותית, מוקפת באנשים, ועדיין להרגיש לבד, או לחילופין להיות כמעט ללא קשרים חברתיים ולחוש מסופקת. הכל תחושה אישית, וסובייקטיבית מאוד התלויה ב-איך את (!) מגדירה קשר משמעותי.
כיום, בדידות נחשבת למבנה ביולוגי אשר בדומה לתחושות רעב, צמא וכאב, מהווה רמז פנימי המפעיל התנהגות אשר תמנע פגיעה באדם: כפי שרעב גורם לנו לחפש אחר מזון וכאב גורם לנו להימנע מהגירוי המכאיב, תחושת הבדידות מכוונת אותנו לחפש אחר אינטראקציות חברתיות חיוניות ולהימנע מאינטראקציות בלתי מספקות (Masi et al, 2011).
בספרה המופלא של ד"ר ברנה בראון " מושלמים כמו שאנחנו", ברנה כותבת: " אני יודעת שהדבר הנכון לעשות במקרה כשזה הוא דווקא מה שנחווה כמנוגד לכל דחף: לגייס אומץ ולהושיט יד ! אנחנו צריכות לקחת בעלות על הסיפור שלנו, ולחלוק אותו עם מישהו שהרוויח את הזכות להאזין לו. מישהו שאפשר לסמוך עליו שיגיב בחמלה. "אנחנו זקוקים לאומץ, לחמלה ולקשר. אנחנו זקוקים להם תכף ומיד" ( Brown b. 2015).
אני מזמינה אותך לגייס את האישה האמיצה שבך, לקחת אחריות על האושר שלך ועל הגדלת מספר החברות בחייך ולהגיע לקבוצת "חברות חדשה", שם תוכלי לקבל מרחב מאפשר להכרת חברות חדשות, ועל הדרך ליהנות גם מתוכן איכותי, מגוון ומהנה.
כי מגיע גם לך ליהנות משפע של תכנים, ולהכיר חברה חדשה.