חגית היתה בת 42 כאשר הילדים קצת גדלו, הזמן קצת התפנה, ואז הרימה ראשה מעט מעל כל טרדות היומיום ולפתע שמה לב שכמעט ולא נשארו לה חברות…
פתאום שמה לב שאין לה את מי להזמין לקפה, לשתף באיזה מועקה ולהתייעץ, או באיזה שמחה.
כל חברות העבר נראו רחוקות כ"כ.. פיזית ונפשית… עד כדי כך שהרגישה מבוכה, פתאום אחרי כ"כ הרבה זמן לחדש הקשר.
היא ניסתה לשחזר איך זה קרה ? ונזכרה איך החברה הכי טובה שלה מהצבא ילדה הרבה לפניה. כשהחברה ילדה, הן כבר כמעט לא מצאו על מה לדבר. היא היתה בקידום הקריירה, בבילויים, דייטים ונסיעות לחו"ל, והחברה בחיתולים ולילות ללא שינה…
אט אט כל שאר החברות מהיסודי והתיכון התחתנו וילדו, הרבה לפניה ועולמן הלך והתרחק משלה.
די הרבה אחריהן, חגית התחתנה וילדה…בינתיים הילדים של החברות גדלו והיא מצאה שטרדות וסיפורים על ילד מתבגר לא השתלבו עם סיפורים על חיתולים ולילות ללא שינה.
חגית נסיתה למצוא את מקומה איכשהו עם אימהות לילדים בגיל הילדים שלה אבל משום מה הפעם זה לא נדבק או שהיה קצת מרוחק או היתה תחושה שכאילו "אין מקום" או "הכל תפוס" ו"כולם מסודרים" עם חברות הילדות /צבא שלהן.
חגית לא ממש ידעה מה לעשות. אז הכי קל היה לה לוותר על זה, להדחיק את הרצון הזה ולנסות לשכוח שהוא קיים. שנים היא שקעה בטיפול בילדים, בהורים, בבעלה, בבית, בעבודה והזניחה את הדבר היחיד שזכרה שהטעין אותה- חברות
כאשר היו רגעים שחשבה לעצמה שהיתה רוצה לעשות משהו בנידון או אולי אפילו לדבר על זה עם משהו, היא לא ידעה עם מי – את מי תשתף שהיא רוצה יותר חברות? את חברותיה הקיימות ?
תשתף אמא מהגן של הילד? את הבעל שלא ממש הבין את הצורך?
שנים שבכלל אפילו בפני עצמה לא היתה מסוגלת להודות בכך: "אני ?!.. אני נשארתי ללא חברות?! אני מתקשה? אני? החברותית מרכז הכיתה? שרוב חיי הכרתי חברות בשנייה.
חגית הגיעה לקבוצה שלנו וזכתה בחברה אחת חדשה שמבינה לליבה, שחוותה חוויה דומה וידעה בדיוק איך זה מרגיש
