מיכל היתה בת 46 כשהרגישה לפתע בודדה. זה היה כשנה לאחר שניצחה, כמעט בנס, את מחלת הסרטן וזאת לאחר 7 שנים מתישות של התמודדות.

היא היתה נשואה עם ילדים בוגרים, בעלה איש עסקים מצליח שחוזר מאוחר ולראשונה מזה 7 שנים היא הרגישה בריאה. תודה לאל. לא עוד בדיקות, וטיפולים, ואשפוזים, אלא חיים פשוטים. רגילים.

אלו היו 7 שנים קשות, לא רק בגלל המחלה הארורה, אלא גם כי בהן גילתה שהחברות שחשה שהן החברות שלה, לא היו ממש חברות.  הן היו יותר מטופלות. וכשהפסיקה לטפל בהן אלא בעצמה, גילתה שהן כבר לא שם וזה היה כואב, ומאכזב, לגלות שהן לא היו שם עבורה, כשבאמת היא היתה צריכה אותן.

היא איבדה את האמון במוסד החברות. היא הפסיקה לסמוך. רק המשפחה שלה היתה שם עבורה בעת צרה. ורק בהם השקיעה את זמנה. כל השאר, חשבה, כולן עם אינטרסים. היא כבר לא היתה בת 20, הלב שלה נשבר. היא היתה למודת ניסיון ולא סמכה על אף אחת.

כמעט לרוב היא הסתדרה מצוין. עטויה בשריון של חדשנות. מקסימום אם הרגישה בודדה היתה הולכת לאיזה סדנא שהיתה ממלאת אותה לאיזה יום, יומיים. או לסרט, עם בעלה. אבל זה לא היה זה. ועם הזמן נהייה יותר ויותר קשה להתעלם מהקול הזה שבעט מבפנים, הקול הזה שלא הסכים שכך יראו הדברים, שלא רצה לוותר, שרצה יותר .

אז היא לקחה את הסיכון והתקשרה אלי להתעניין בקבוצה ולבסוף הגיעה למפגשים.

בחודשיים הראשונים היא ישבה רוב הזמן בשקט בצד, היא לא שמה כמו האחרות את "כל הקלפים" שלה "על השולחן" ולאחר חודשיים זה קרה. היא הרגישה שהנה שוב הקשרים שטחיים, אף אחד לא באמת רואה אותה, ולא הגיעה למפגש הבא. אבל אחרי שני ערבים חברה מהקבוצה התקשרה לשאול אם "הכל בסדר": "הכל בסדר, כמובן" היא ענתה, כהרגלה, אבל הפעם פתאום קרה דבר שונה, כי החברה הזו מהקבוצה שאלה "בטוח ?!" והיא מצאה עצמה לפתע עונה פתאום, לראשונה מזה 8 שנים, ש"לא בסדר" וסיפרה והחברה באמת הקשיבה, ולא שפטה. כשהיא סיימה את השיחה  היא הרגישה שנכנס לה "אוויר לריאות". היא החליטה שלמרות שזה מפחיד להיפגע שוב היא תיתן לאשה הזו הזדמנות, וזה היה חדש, ואחר, כי היא הגיעה אחרת לקשר.