על ספרים ותלתלים כחולים

מתוך הפוסט של "על ספרים ותלתים כחולים":

'איפה החברות שלנו?' מאת חני לרמן הוצאה עצמית
#האמזונותשלעברית

תמיד הייתי מוקפת בחברים, בנים ובנות. יותר בנים מאשר בנות, אבל תמיד היו שם שתיים שלוש חברות טובות עליהן יכולתי להישען, איתן יכולתי לדבר, אותן שיתפתי, איתן צחקתי ולהן הקשבתי.
כל אחת ואחת נכנסה לליבי שרק התרחב, לכל אחת ואחת לעד שמור חלק מליבי ונשמתי, לכל אחת ואחת מגיעה התודה על מי שאני היום.
במהלך חיי ליקטתי סביבי חברות מדהימות אשר עדיין מלוות אותי מי באופן פיזי גשמי ומי באופן וירטואלי. במהלך חיי גם שיחררתי מחיי חברות (כן, אני עדיין מגדירה אותן ככאלה), אשר סיימו את חלקן בשלב זה של חיי.
במהלך חיי הייתי ועודנו מוקפת בחברות שלהן תפקיד מכונן בחיי ועדיין היו תקופות שלמרות הכל עדיין הייתי לבדי כמאמר השיר "גם כשהיא ביחד היא תמיד לבד, נועה של עצמה ושל אף אחד" ('נועה של הים' מאת יזהר אשדות). מבחירה.
ועל כל אחת ואחת אני אומרת תודה ומחבקת.

שנים שמעתי סביבי שחברות בין נשים היא חברות רעילה, אינטריסנטית שסופה להתפוגג. מי מאיתנו לא שמע את המשפט "נשים שק של נחשים"? ועדיין האמנתי ועודני מאמינה שיש משהו קסום בחברות בין נשים. רק צריך למצוא את הנשים הנכונות.
בדיוק על זה מדבר ספר העיון פוקח העיניים הזה…
עמוד אחרי עמוד חני חושפת, נחשפת ובעיקר לוקחת אותנו למסע בעקבות ערך החברות בין נשים. בעקבות החברות בחייה שלה או היעדרן. בעקבות המסע אל יצירת חברות נשית חדשה.
הספר יוצא מהנקודה האישית של הסופרת אל המרחבים, מרחב הזמן (תחנות שונות בחיי הסופרת), מרחב הכלל (בספר שזור במונולוגים של 25 נשים מדהימות שהסכימו להיחשף ולספר את סיפורן) ומרחב תרבותי (הספר נוגע גם במושג החברות בתרבויות שונות). כמו אבן הנזרקת למים היוצרת סביבה מעגלי גלים ההולכים וגדלים.
הספר לוקח את מושג החברות הנשית ופורט אותו לרכיביו הכי בסיסיים…

בזמן קריאת הספר מצאתי את עצמי בדיאלוג פנימי אינסופי לגבי התובנות העולות מהספר. התובנות אליה הגיעה הסופרת במסעה.
כל תובנה לקחה אותי למסע. כל תובנה גרמה לי לבחון את יחסי עם חברותיי בעבר ובהווה. כל תובנה שקעה בי ומשם צמחה בי התובנה שלי.
אפשר להסכים עם תובנות אלו ואפשר שלא, אבל אי אפשר להישאר אדישים אליהן. וכך בריקוד מטורף של שני צעדים קדימה וצעד אחורנית קראתי את הספר.
עם כל פסקה, עמוד ומונולוג התבהרו מעליי השמיים וההבנה ירדה עליי. ההבנה מדוע ישנן חברויות שהצליחו ועמדו במבחן השנים ומדוע ישנן כאלו שהתפוגגו.
בעיקר נפלה עליי ההכרה שזכיתי שיש בחיי חברות אמת שיעשו עבורי הכל בדיוק כמו שאני אעשה עבורן. הן המשפחה שבחרתי עבורי.

בזמן שקראתי את הספר השיר של נעם חורב עמד כנגד עיניי.

חֲבֵרוּיּוֹת / נֹעַם חוֹרֵב

יֵשׁ חֲבֵרוּיּוֹת
שֶׁלֹּא עוֹשׂוֹת עִנְיָין מֵעַצְמָן
הֵן לֹא נִשְׁעָנוֹת
עַל מָקוֹם
אוֹ עַל זְמַן
הֵן לֹא צְרִיכוֹת מֶחֱווֹת
אוֹ טְקָסִים
וְלֹא מִתְהַדְּרוֹת בְּנוֹצוֹת טַוָּוסִים

וְלֹא תִּקְרְאוּ עֲלֵיהֶן מִילִּים מַגְדִּילוֹת
הֵן לֹא עוֹמְדוֹת בְּשׁוּם סֵפֶר חוּקִּים
הֵן לֹא מְנַהֲלוֹת יוֹמָן נִיצְּחוֹנוֹת
וְלֹא תִּשְׁמְעוּ סְבִיבָן זִיקּוּקִים

הֵן לֹא קוֹרְאוֹת לְעַצְמָן בְּשֵׁמוֹת
וְלֹא נִדְרָשׁוֹת לְאִישּׁוּר מְסוּיָּם
הֵן שָׁטוֹת בַּמֶּרְחָב,
פָּשׁוּט קַיָּימוֹת –
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ
אוֹ גֶּשֶׁם
אוֹ מֶלַח הַיָּם

וּבְרֶגַע הָאֱמֶת
הֵן זוֹקְפוֹת אָז קוֹמָה
כְּשֶׁהַכֹּל מִתְמוֹטֵט
הֵן כְּמוֹ אֲדָמָה
מִשְׁתַּטְּחוֹת כְּדֵי לָתֵת
אֶת הַגּוּף, הַנְּשָׁמָה

וְהֵן לֹא מִתְרַשְּׁמוֹת
מֵרְשִׁימוֹת אוֹ פְּרָסִים
לֹא זְקוּקוֹת לְשׁוּם שְׁבוּעַת דָּם
הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים בֶּאֱמֶת נַעֲשִׂים
בְּשֶׁקֶט גָּמוּר,
בֵּין אָדָם לְאָדָם.

ממליצה בחום!

לינק לרכישה:
https://did.li/lwkTY