אורלי היתה בת 44 כשהם עברו דירה בעקבות העבודה של בעלה, עיר מרוחקת שעה ויותר מעיר הולדתה בה גרה עד כה.
הקטנה שלה היתה בת 10 ,והגדולים היו בני 14 ו 16 – בגיל שכבר לא צריכים את אמא שתהייה לידם כל היום, לא היה יותר צורך בריצות לגינה והפעלות אחה"צ. פתאום אחרי שנים רבות של טיפול בכולם בלי לפגוש רגע אחד ביום את עצמה, התפנה לה המון זמן לעצמה. זמן שלא ידעה עד הסוף במה למלא אותו…
לאחר המעבר, כל אחד מהם התפנה לנסות ולהשתלב בסביבתו, בביה"ס ובעבודה.
גם אורלי שינסה מותניים וניסתה את מזלה – היא חקרה בפייסבוק ובאינטרנט ומצאה 2 חוגים שעניינו אותה, היא חשבה שאולי שם היא תצליח לרכוש לה חברות חדשות. אך כשהלכה לחוגים, שהיו כשלעצמם נחמדים ממש, יצאה משם כלעומת שבאה, בריקנות עצומה.
במשך חודשים רבים, לפני ואחרי כל שיעור, חיוכים חיבוקים ופטפוטים נשיים חביבים, אך שום דבר מזה לא התקדם לכדי קשר של ממש.
היא חשה שבין לפטפט עם אישה עשר דקות אחרי החוג, לבין להציע לה לפתע לצאת לקפה, או סרט, זו תהייה קפיצה מטאורית, לא הגיונית, ובלתי אפשרית והיא גם חששה מדחייה אז היא לא הציעה לאף אחת כלום.
בינתיים, עם החברות הישנות נהייה מורכב וקשה להיפגש. למי יש כוח לנסוע מעל שעה בערב לכל כיוון בכדי להיפגש בתום יום עבודה, לשעה של קפה?
אז היא ניסתה שיפגשו בשבת עם הבעלים והילדים, כשכולם רעננים, אך זה היה כישלון של ממש. הבעלים והילדים לא מצאו על מה לדבר ולאחר מכן בעלה אף סרב למפגשים נוספים כאלו, "תניחי לי, יש לי את החברים שלי שאני רואה פעם בכמה חודשים, וזה מספיק לי. תודה".
במשך הזמן החברות מהעיר הקודמת, כבר הכירו חברות חדשות והיא ראתה אותן בפייסבוק מצטלמות עם נשים שלא הכירה בקאנטרי ושמעה אותן ממשיכות להיפגש זו עם זו בלעדיה, כשלה כבר לא היה לה כוח לנסוע שעה לבד.
עד שנהייה מן ריחוק כזה שהפך את כל הקשר ביניהן לכמעט לא רלוונטי. היא הרגישה לבד, ולא ידעה מה לעשות.

 

אורלי החליטה לכתוב סוף חדש לסיפור שלה, לקחה עליו בעלות  היא החליטה שהיא תנהל את הסיפור שלה, ולא הוא אותה והגיעה לקבוצה שלנו.
היא הכירה בקבוצה כמה נשים מקסימות שגרות ממש קרוב אליה. היא ידעה שגם הן מעוניינות להכיר חברות חדשות, ולכן לא חששה להציע להיפגש, ומאז הן הפכו לרביעייה שהולכות יחד פעמיים בשבוע לקאנטרי, משתפות, צוחקות, ומקטרות יחד על הכל.